אם אנחנו מבקשים מהימין להתפכח - ובאלוהים, הוא חייב להתפכח - מהשכרון הביביסטי, אז בבקשה, גם אנחנו.
קודם כל אנחנו.
אז הנה: אני טעיתי.
שמחתי בפינוי של גוש קטיף.
אוקיי, לא ״שמחתי״, אבל הייתה בי איזושהי תחושה אדירה של צדק. שהדבר הנכון נעשה. שהמהלך הכי לא דמוקרטי - והוא היה, אתם זוכרים בדיוק איך שרון העביר את ההתנתקות - שנעשה בתולדות המדינה היה מוצדק.
והסתובבתי שם המון, בגוש קטיף. לפני ההתנתקות ובזמן ההתנתקות, ככתב צבאי, ויחד עם כאב הלב האנושי על אנשים באמת נחמדים וטובים שאיבדו את הבית ידעתי שזה המהלך הנכון. שהשנאה הזאת, היוקדת, של הפלסטינים, היא בגלל הקאנטרי היוקרתי של נוה דקלים שתקוע מול מחנה פליטים. היא בגלל נצרים וכפר דרום המטופחות והיפות.
שהמשוגעים האלה - ככה קראתי להם - לקחו את הילדים שלהם והלכו לגור שם, בלב התופת, מרצונם החופשי. שהכל בגללם.
שהכל בגלל הכיבוש.
וכשלא יהיו יותר מתנחלים ולא יהיה יותר כיבוש, יהיה שלום.
ואני זוכר את הויכוחים איתם. את ההרגשה שאני מתווכח עם אנשים עוורים ושטופי שנאה שאמרו לי ״היציאה הזאת לא תשנה כלום. אתה תראה. אנחנו קו ההגנה שלא יהיה לכם כשיבואו לכבוש אותנו״.
ואני חשבתי: איזה עיוורים. שיום יבוא ואנחנו נבקש - ונקבל - את התנצלותם.
ולא ידעתי שהעיוור הוא אני.
והאיש שיצטרך להתנצל יהיה אני.
זה לא שטחים. ולא תנאים. זו שנאה. שנאה יוקדת. אלה אנשים שיורים בתינוקות וצוחקים. באוזניים שלי שמעתי אותם צוחקים. זו שנאת יהודים שכמוה לא ידעתי שיש. רוע אנושי טהור שלא רציתי להאמין שקיים.
והם צדקו.
הם צדקו.
הם צדקו ואני טעיתי.
אני לא הבנתי נכון את הפוליטיקה של המזרח התיכון. אני העיוור. הם באמת רק רוצים להרוג אותנו, ובדרכים הכי אכזריות שיש. ואולי - ואני לא מאמין שאני כותב את המילים האלה - אם לא היה ״כיבוש״ היה פה הרבה יותר גרוע.
זו לא בושה להיות הומניסט. זו לא בושה להאמין בנפש האדם, גם אם הוא בצד השני. זו לא בושה לקוות לשלום. זו בטח לא בושה להאמין ולקוות ולייחל לדו קיום אמיתי עם ערביי ישראל, ולהגיד שאני עדיין מאמין.
זו גם לא בושה להגיד מול הרוע שעלה מעזה שטעיתי.
אני טעיתי.
והם צדקו.
והנה הסרט שהייתי צריך לשים לפני 18 שנה, אבל מה ידעתי אז על החיים האלה.
👍2