מה משותף לבנימין נתניהו, שרי אריסון, רמי לוי והשומר המבוגר בכניסה לקניון? כולם מקבלים מדי חודש לחשבון הבנק שלהם קצבת זקנה של כאלפיים שקלים לפחות. כך גם כל עשירי ישראל שחצו את גיל הפרישה. למיליונרים הסכום הזה ודאי לא מדגדג, אבל הדגדוג מגיע לשלב הלא־נעים עבורנו הציבור – סכום אסטרונומי של 45 מיליארד שקלים מכספי הביטוח הלאומי משולמים מדי שנה עבור קצבאות אזרח ותיק, בלי שום סינון. וזה הולך ועולה. לפי נתוני הביטוח הלאומי, הסכום הזה זינק בעשרה מיליארד שקלים רק בחמש השנים האחרונות. אם היינו חותכים את התשלום המיותר לשרי אריסונים, היו נחסכים מיליארדים רבים לקופת המדינה, וקשישים עניים חסרי פנסיה היו יכולים לקבל סכומים משמעותיים יותר.
אבל רגע, אני שומע אתכם אומרים, רוב הקשישים הם לא שרי אריסון ולא חסרי פנסיה לחלוטין, אבל עדיין זקוקים לסיוע. אז זהו, שזו טעות אופטית. התרגלנו לחשוב על קשישים במונחים של עוני, קור והזנחה. הדימוי הזה נטוע עמוק בתודעה שלנו, מ"אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה" של דוד המלך, דרך "בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל" של קהלת, ועד "הזקנה מביכה, הם מתים פה מבושה" של אביב גפן. אכן, זה היה תיאור מהימן של המציאות לאורך רוב ההיסטוריה. אבל האמת היא שכיום אוכלוסיית האזרחים הוותיקים אמידה יותר משאר אוכלוסיית ישראל. ולראיה, רק כ־18% ממקבלי קצבת הזקנה זכאים גם ל"השלמת הכנסה", בשל היעדר מקורות הכנסה אחרים. הנתון הזה לא משתקף בדרך כלל בפרסומים בתקשורת משום שמודדים שם רק הכנסות ישירות, ושוכחים שאנשים מבוגרים הם באחוזים גבוהים גם בעלי דירות ונכסים פיננסיים שמניבים סכומים נכבדים.
הכלכלנים ערן יוגב וניסן אברהם מפורום קהלת לכלכלה פרסמו השבוע חוברת נתונים על מצבה הכלכלי של האוכלוסייה המבוגרת בישראל. הם עיבדו נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על הכנסות והוצאות משקי הבית בישראל בין השנים 2012־2019, וכללו גם את ההכנסות מדיור. וראו איזה פלא: ההכנסה נטו ל"נפש סטנדרטית" במשקי בית של אזרחים ותיקים מגיעה ל־9,500 שקלים, בעוד שבשאר האוכלוסייה היא עומדת על כ־8,000 שקלים בלבד. והמגמה היא התרחבות גוברת של הפער הזה, לטובתם של המבוגרים.
הערה טכנית: המונח המצלצל "נפש סטנדרטית" איננו לקוח מסרטון של שרלטני טיק־טוק או משירים של חנן בן־ארי, אלא מהגדרות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הרעיון הוא שיש יתרון לגודל, ולכן מניחים שמספר הנפשות במשק בית אינו משפיע באופן אחיד ושווה על רמת החיים האפשרית מהכנסה נתונה. לדוגמה, ילד שני עולה פחות מהאפקט שלידת הילד הראשון יצרה על תקציב המשפחה. לכן יצרו סולם אחיד המשקלל את העלויות, כך שמשפחה בת שלוש נפשות נחשבת לבעלת 2.65 "נפשות סטנדרטיות", זוג עם שני ילדים הם 3.2 "נפשות סטנדרטיות", ויחיד המתגורר לבדו הוא בעל 1.25 "נפש סטנדרטית". גדלות נפש
