שגיתי.
כל כך שגיתי.
בחיי הבוגרים כאזרח (למן 1993) הייתי שבוי בפרדיגמה של הסדר עם הפלסטינים. תפיסה שמאמינה שביום מן הימים יהיה פה שלום ושהוא רק עניין של זמן, וצריך לקדם אותו על ידי מהלכים של חינוך, גילויי סובלנות, מחוות הומיניטריות, שלום כלכלי, שיח עם ה"מתונים", ויתור על שטחים, הכלה והכרה בכאב. האמנתי שתנאי העוני, הדיכוי והכיבוש גורמים להם לפנות לטרור. האמנתי שרובם מסכנים, ושכל עם בתנאים דומים היה מתנהג ככה. האמנתי ברציונליות שלהם ושבסוף גם הם, כמונו, רוצים חיים שלווים, מתקדמים, מודרניים ומשגשגים.
זה לא שלא הכרתי את הטרור ואת זוועותיו. הכרתי היטב את החמאס, הג'יהאד, החזית העממית, התנזים וכל יתר ארגוני הטרור, ואת מה שמניע את פיגועי הבודדים. הרי שירתתי בארגון בשיא האנתפאדה, בשיא הפיגועים, ועסקתי יומם ולילה בסיכול הפיגועים. נחשפתי לכל - לתמונות, למודיעין, למניעים, לשיטות, לכוונות. זה תמיד זעזע והיה קשה מנשוא. באנתפאדה המדממת 2001-2005 הדם רתח וגם אחרי טבח משפחת פוגל ב 2011 (אז כבר הייתי בצד השני - בחטיבה היהודית). אבל תמיד זה היה ממוסגר, מובחן, מופרד: יש טרור ויש את העם הפלסטיני. רובו לא כזה. וגם הטרור יש לו מטרות "רציונליות" - התנגדות לשם קידום הפתרון הרצוי עבורם. אמנם ידעתי שאלה לא מטרות החמאס והג'יהאד, אבל עדיין - הם סוכלו משמעותית בגדה ובעזה הם ממילא "מתוחמים" במדינה משלהם ויש להם הרי גם אחריות על הנעשה בה, ולכן הם פועלים בסוג של "רציונליות". כך "האכילו" אותי גם הקולגות בארגון שזה תחום מומחיותם (ואת הקונספציה ששררה בארגון ובכל מערכת הביטחון ועדת החקירה תהיה חייבת לתחקר ולעומק כולל את כל הסיבות לכך, ולא ארחיב).
אבל הכל קרס ב- 7 באוקטובר.
צדקו כל הריאליסטים שהזהירו והתריעו שנים: הם מתכוונים למה שהם אומרים וכותבים, הם כאן כדי להשמיד אותנו, אי אפשר לסמוך עליהם. על כולם. שום דבר לא השתנה אצלם מאז פרעות תרפ"ט.
ואני מדבר על הריאליסטים הביטחוניסטים - אלה שאמרו זאת רק ממפוכחות וחשדנות ביטחונית. לא אלה שאמרו זאת מתוך אמונה דתית, הבטחה אלוהית ומשיחיות. על אלה אני לא סומך גם כיום. אבל הריאליסטים, הרוויזיוניסטים, הביטחוניסטים הניציים צדקו.
אוהו כמה שהם צדקו.
זו טלטלה. ההתפכחות אדירה. אי אפשר עדיין לעכל אותה במלים. זה תהליך. כל דפוסי החשיבה יושפעו ממנה.
השואה שעבר חלק מעם ישראל בעוטף בתוך מדינתו הריבונית בחג שמחת תורה תשפ"ד, היא דבר שלעולם לא עלה על הדעת. היא הדבר שאותו קמה המדינה למנוע.
צוואתו של הארוע הזה, של מעל 1400 נרצחים, היא שהעם היושב בציון יתפכח. איש בל יאחוז בעמדות שאחז בהם יום קודם. אין עוול קוגניטיבי ואינטלקטואלי גדול יותר מאשר לא להפוך במחשבות ולא להתאים את ההבנות לשינוי במציאות.
זה קורה, זה צריך לקרות, וזה יקרה. מה שהיה הוא לא שיהיה.
זו או אנחנו או הם. וזה דורש מעבר מהכלה להכרעה. מוחלטת.
אי אפשר להיות כבשים שחיים עם זאבים, ואי אפשר לבקש מזאבים בשפה כבשית להתחשב בכבשים.
אפשר בהחלט להחליט שלא מתאים לחיות פה ולהגר למקום שיש בו רק כבשים ומרעה ירוק.
פה במקום הזה צריכים להיות אריות שמחסלים את הזאבים, ורק ממקום של כוח לייצר כאן חיי שלווה, שגשוג וביטחה.
מי שזה לא מתאים לו, לגיטימי לגמרי שיעזוב. בלי טיפת שיפוטיות. אני מניח שזה גם יקרה, שתהא נדידה משמעותית של אנשים שלא יעשו את האדפטציה, כי כמה כבר אפשר לחיות בהכחשה ובדיסוננס... לא כולם בנויים לחיות על הכוח ועל החרב.
אבל דבר אחד בטוח - לעולם לא עוד. לעולם עמדות עדינות ורופסות לא תשפענה או תנהלנה את המדיניות הביטחונית במדינה הזו. לא ברשות המבצעת, לא ברשות המחוקקת ולא ברשות השופטת.
זה צו החיים החדש.
תקראו לו איך שבא לכם. זה לא מעניין אותי יותר.
אנחנו כל כך מפחדים מתיוגים ומקטלוגים אוויליים, עד שאנחנו שוכחים את ההגדרה הבסיסית שלנו: בני אדם חפצי חיים.
זה הכי מוסרי לחיות פה בביטחון ולמגר את הרשע.