הייתי דוברת מועצת יש"ע בתקופת המאבק בתוכנית ההתנתקות.
ניהלתי את מערך הדוברות וההסברה של הכתומים, ובהרבה מובנים זה עדיין מנהל אותי: מסלול החיים הרגשי והמקצועי שלי היה כרוך בתפקיד ההוא, מהיחס אליי כעיתונאית ועד המוטיבציות שמובילות אותי בעל כורחי.
מאז שבעה באוקטובר אני נושכת את השפתיים לא לדבר. מזיזה את הידיים והרגליים מתוך שינה.
אני לא יכולה יותר.
תושבי מושב נווה מהנגב המערבי פונו למלון שלום בירושלים.
בשבוע שעבר נסעתי לשם עם דברים שחסרים להם.
בדרך, עם השמפואים והממתקים באוטו, נזכרתי שעשיתי כבר נסיעה כזאת בדיוק, למלון שלום.
גם אז לישראלים-מפונים, וגם אז עם שמפואים וממתקים במושב האחורי של האוטו.
זה היה לפני 18 שנים ושלושה חודשים.
אז פינו לאותו המלון את תושבי נווה דקלים מגוש קטיף.
והיום את הדור השני של מפוני עצמונה.
השפילו אותנו, אין לכם מושג כמה, עד עפר, כי רצינו להישאר על האדמה ההיא, והיה לנו הכוח, גם כשאחרים נחלשו, היה לנו הכוח להישאר על חוף הים הקשוח ההוא.
ביקשנו בדמעות להישאר על אותה אדמה. להחזיק את הפינה הדרום מערבית של הארץ.
אותה אדמה שממנה גררו יהודים מתיישבים החוצה.
ולפני שבוע וחצי גררו אליה יהודים חטופים פנימה.
ב-2005 היו לנו 10,000 עקורים מגוש קטיף וצפון השומרון. בשם השלום.
והיום יש לנו 100,000 עקורים מהצפון והדרום. בהם אלו שיצאו מ"חבל שלום". אל "מלון שלום".
ואין שום שלום, כלום.
אמרנו "ההתנתקות תתפוצץ לנו בפנים". מי דמיין שככה.
אין לכם מושג כמה זה כואב להיות בצד הזה. שצעק ולא שמעו לו. בתוך האבל הנורא, הפוצע, המדמם, לראות את הקווים שכתבנו בחול ובדמעות. את האיום ההוא שמולו נעמדנו.
ברשימת האזעקות והנפילות – שוב יישובים של מפוני גוש קטיף. ומפנים גם אותם למקום מחסה. גולים בשנית בארצם.
ומכינים קראווילות לקלוט את המוני הפליטים בארצם. יש הרי את הידע איך להכין קראווילות מהר.
כמו דומינו ענקי שקורס בבת אחת, ברעש.
תמונות של חיילים מגני טל שנפלו בהגנה על הארץ בעשרת ימי החושך האחרונים מתערבבים בידיעה הנוראית, המפלחת, המעוורת מרוב צער, שהנאצים יצאו מתוך החורבות של גני טל. מהגן הפורח ההוא הם יצאו. בין המרפאה לגן השעשועים הם הרכיבו את הקנים על הטנדר. מתוך בתי הכנסת השרופים הם יורים עלינו. ועוד נופל, לוחם, מנווה דקלים, שהיה בן שלוש כשדחפור צהל הפך את בית הוריו לערימת בטון וברזלים. כדי לתת סיכוי לשלום או משהו.
'לצאת מעזה', אמרתם. אבל מעזה העיר יצאנו ב-1994. רצועת עזה? גדולה יותר מהשטח שבין הרצליה לאשדוד. בין הערים ברצועה היו יישובים ישראלים משגשגים שהוקמו בשטחים ריקים שהתמלאו בחקלאות ושחוק ילדים, ואפשרו לישראל מודיעין ושליטה בגבול הדרום-מערבי שלה, ומנעו רצף טריטוריאלי בין חלקי הרצועה. אגב, בין העיר עזה לגני טל יש 20 קילומטרים ובין עזה לשדרות פחות מחמישה.
אם היינו מגיבים ברצינות לטרור כשהוא קטן (תיאוריית החלונות של ג'וליאני), אם לא היינו מזלזלים בחיי יהודים - לא היו ברצועה קורבנות בנפש. כמו שלא היו בתחילת הקמתו, כשמאשקלון נסעו לעזה ללמוד נהיגה. שלושים ארבעים שנה הלכנו וננגסנו בתודעה שאנחנו לא הצודק. ולא החזק. מול אבנים המצאנו רכב ממוגן. מול פצמ"רים המצאנו ממ"ד. ברחנו והטרור רדף אחרינו. העברנו את המלחמה לצד שלנו. תודעה של מיגוניות.
אנחנו מדברים בינינו, מי שהיה במאבק הכתום, מזכירים אחד לשני לא להגיד. והאמת היא, שגם כשהזהרנו אז ש'מי שבורח מעזה – עזה רודפת אחריו', לא יכולנו להעלות על הדעת שואה כזאת. והאמת היא: שמה יעזור להגיד. כולנו בוכים. כתומים וכחולים וירוקים וסגולים, כולנו דרום אדום עכשיו.
אתמול פורסם שתהיה קבורה זמנית לנרצחי פוגרום הקיבוצים. הם ייקברו במיקום זמני, ואחרי שהקיבוצים ישוקמו, המתים ייחפרו מקברותיהם ויועברו למנוחת עולם. באיזה עולם אפשר לדמיין חפירת מתים מקברותיהם וקבורה נוספת?
אני הייתי בלוויה החוזרת של מתי גוש קטיף, בהר הזיתים, בקיץ 2005, ביום הכי חם בשנה, כשאף נציג של ממשלת ישראל לא השתתף בה, והיה ברור שהמתים בוכים.
אלוהים אני לא רוצה להיות בצד הצודק.
בשום מחיר בעולם, בשום ריס או ציפורן של חייל או אזרח, לא שווה להיות צודק במקרה הזה. מהרגע שהורידו את מחסום כיסופים רציתי להיות הטועה. אלוהים.
עריכה: נעלתי את הפוסט לתגובות כי התחילו התכתשויות של ימין ושמאל ששייכים לדיבור של לפני החושך. בכלל לא התכוונתי לשום דבר פוליטי. זה פוסט על תסכול. פריקת רגשות שלי ושל השבט שלי, כאב שורף של מי שהמחאה שלו הוחנקה בפלסתר כתום וצעקתו לא נשמעה. יש לי הרצאה של שלוש שעות על מה שעברנו.
מחדל חמאס עוד ייחקר, איך התנפח למימדי אימפריה בימי נתניהו. וגם המחשבה העצמית שלנו: תודעת מגננה, תודעת גדרות בטון ולא הרתעה, מלחמה שמתקיימת בחצר שלנו במקום בחצרות שלהם, אשם-תמיד כי ישראל אינה יושבת בארצה אלא על אדמה זרה. לא תמצאו אצלי אפס קצה של תמיכה לנתניהו. את החשבון עם האחראים למחדל נסכם בשוך הקרבות.
צילום: מרים צחי ז״ל.
