שוב מתלקח הוויכוח על בג"ץ כמגן הדמוקרטיה, ו"מה יקרה אם הכנסת תחליט לכונן דיקטטורה". הנחת היסוד של הטיעון הזה היא שאם מישהו יאמץ גישות דיקטטוריות ואלימות, יהיו אלו חברי הכנסת ולא השופטים. שהרי אם השופטים מועדים לא פחות, ואולי יותר, לגישות דיקטטוריות - אין שום סיבה לחשוב שהם יצילו את הדמוקרטיה, אם יינתן להם הכוח העילאי, ולא להפך, יחריבו אותה. מגיני בג"ץ מניחים שרק השופטים יגנו על הדמוקרטיה.
ההנחה הזו מפוקפקת להפליא. כיוון שחברי הכנסת נבחרים בידי העם פעם בשלוש-ארבע שנים, הרבה פחות סביר שהם יפגעו בדמוקרטיה, שהיא שלטון העם. לו ינהגו כך - ייענשו מיד בידי הבוחרים. ומה אם הרוב ירצה לרמוס את זכויותיו של המיעוט? ההיסטוריה הישראלית מלמדת שאזרחי ישראל אוהבים את הדמוקרטיה, ובדרך כלל שומרים על זכויות המיעוט. גם לפני "המהפכה החוקתית" לא רצו הבוחרים לרמוס את זכויות הפרט, וגם לפני עידן ברק חברי הכנסת לא הכתירו עצמם למלכים. יש מקרים חריגים, שבהם הרוב אכן רמס את זכויות המיעוט, כמו בהתנתקות. שופטי בג"ץ עמדו אז מנגד, הריעו לרוב הרומס, ושלחו לכלא נערות בנות 14 שהפגינו נגד עקירת 10,000 אנשים מבתיהם.
אומרים שלשופטים יש יתרון של שיקול דעת, חינוך אינטלקטואלי והשכלה משפטית. דא עקא, שכל אלו אינם ערובה נגד נטיות דיקטטוריות. למעשה, להפך. ג'וליאן בנדה כתב כבר לפני תשעים שנה על "בגידת האינטלקטואלים" הנסחפים בקלות בלהטן של תנועות קיצוניות. באחרונה תיאר זאת מארק לילה, בספרו "הנפש הנמהרת". הוא מראה איך אינטלקטואלים נוטים יותר מאחרים להתלהב משיטות פוליטיות אלימות, מימין ומשמאל. ההתלהבות של האינטלקטואלים במערב מהסטליניזם היא דוגמה אחת. נוסיף עליה את האינטלקטואלים בגרמניה הנאצית. אהרן ברק ותומכיו מציינים לעתים קרובות את עליית הנאציזם והצורך לבלום תופעות כאלו. הם שוכחים - או סביר יותר, מתעלמים - מכך ששני האינטלקטואלים הבולטים בגרמניה, ויש שיאמרו: הבולטים בעולם, תמכו בהתלהבות בנאציזם: הפילוסוף הגדול בעולם, מרטין היידגר, והמשפטן הגדול בעולם, קארל שמיט.
ההיסטוריה מלמדת אותנו שחייבים לרסן את האינטלקטואלים, באקדמיה ובכס המשפט. אסור לתת להם יותר מדי כוח. למען הדמוקרטיה.